מזה כשש שנים שמירב מצלמת מים. אבל הצילום הוא רק אספקט אחד, טכני ואסתטי במכלול המשמעויות שיש למים בעולמה של מירב. "מים-חיים" הוא מושג שמשמש אותה לעתים קרובות כשהיא מדברת על עבודתה, ובדומה להקשר המקראי שבו מופיע המושג הזה (למשל ירמיהו ב':יג') גם במקרה של מירב לא ניתן לפרום את המשמעויות הביולוגיות, האקולוגיות והרוחניות של המים אלה מאלה.

 
לכאורה צילום של מקווי מים היא פעולה פשוטה שכרוכה בחווייה שגרתית, רחוקה מאד מההילה ההרואית ששמורה לצילום אתרים אקזוטיים, חיות נדירות או נופים עוצרי נשימה. אכן אין שום דבר מורכב בפעולה של צילום מים. אלא שהפעולה השגרתית הזו מולידה מתוכה ייצוגים שמערערים את המובן מאליו. המים כפי שהם מופיעים בצילומים של מירב לא תמיד מזדהים ככאלה, בוודאי לא במבט ראשון. פעמים רבות הצבע, הטקסטורה, הקומפוזיצה והתנועה מחריגים את המים ממצב הצבירה הנוזלי שלהם ומציגים אותם במגוון רחב של מצבים משתנים וזאת למרות שהצילום עצמו לא עובר סינון או עיבוד כפי שקורה כמעט בכל סוג של צילום כיום.

 
מעניין לראות את הפער בין הקונספט הפשוט לכאורה של צילומי המים ובין האפקט האניגמטי שמייצרים הצילומים הללו. הסיבה לכך היא שעל פי רוב אנחנו לא רואים את המים כשלעצמם, כפי שהם. כמובן, כולנו רואים מים על בסיס יומיומי, לעתים אנחנו עשויים אפילו להטות את תשומת הלב אליהם, אלא שכמעט אף פעם המים אינם מנותקים מההקשר שבו הם נוכחים. עובדה זו מקבלת ביטוי מוקצן דווקא בתחום הצילום שבו המים בדרך כלל משרתים מושגים של יופי שמוחתמים בתודעתנו דרך תרבות הצריכה והפנאי: שקיעה על הים, מפל ביער טרופי, רחוב עירוני ביום גשם וכיוב'. אין פלא לכן שכאשר הצילום משחרר את המים מההתניות האסתטיות שאנחנו כה מורגלים בהן שוב קשה לזהותם. כאשר העדשה מתמקדת במים עצמם - ולא במה שסביבם - היא מאפשרת לנו מפגש מחודש, בלתי רגיל, עם האיכויות האימננטיות של החומר. הייצוג הויזואלי של המים הוא בו זמנית פשוט לחלוטין ועם זאת כזה שמייצר תחושה של זרות ומסתורין.

 
הצילום כמדיום והמים כאובייקט מרכזי בצילום לא התמיינו במקרה כערוץ שדרכו מירב מבטאת את עצמה. צילום במהותו הוא מדיום לא-ורבאלי שמזמן חוויה שונה מזו שמעוגנת בשפה המדוברת והכתובה. ואמנם, השפה איננה כלי עיקרי ששימש את מירב במהלך חייה כדרך לבטא תחושות ורעיונות מורכבים. כמו רבים מבני הדור השני לשואה גדלה מירב במרחב שבו שלטה בעיקר השתיקה. הזכרון, הטראומה, מה שהיה או לא היה, המשפחה שישנה וזו שאיננה, היו נוכחים במרחב אבל רק כמראות מקוטעים ומשוברים שמבליחים מתוך השתיקה ושבים ונבלעים לתוכה. יצחק, אבא של מירב, נולד בבוכום שבגרמניה ב-1941. בגיל ארבע כבר נותר יתום ובגיל חמש הובל לישראל בה התחנך בפנימייה לילדים מהגרים, עקורים כמותו. היכרות ראשונית זו עם העולם צרבה בתודעתו של זיגברט וגרהוף, כפי שנקרא בהיותו פעוט בגרמניה, את ההכרה שהדברים הבסיסיים ביותר - אמא, בית, חיים - לא זו בלבד שאינם מובנים מאליהם אלא שלא ניתן להבין אותם כלל. המפגש עם החברה הישראלית של שנות החמישים, שהייתה מנוכרת ועויינת לטראומה של ניצולי השואה, לימדה אותו להחריש ולוותר כליל על חיפוש תשובות אפשריות. שגרת היום יום –  בעיקר עבודת הכפיים הקשה והמשפחה שהקים עם ויקי, אמה של מירב -  הפכו עבורו לעוגן יחיד והכרחי של וודאות. בתוך כך היו אתרי המים למפלט עבורו, בעיקר חופי הים התיכון של איזור חיפה וחופי הכנרת. למקורות מים אלה חזרה מירב ברבות השנים עם המצלמה.

 
בתוך הווית השתיקה שאפפה את סביבתה הקרובה פיתחה לעצמה מירב דפוס חשיבה שיש בו הרבה מן המים. אחד האתגרים המרכזיים בכתיבה על מים בהקשר חברתי, פסיכולוגי או אמנותי הוא המנעות ממטאפורות שיש בהן כמעט תמיד מן הקלישאה. עם זאת, בנסיון לאפיין את החשיבה "המימית" של מירב אני נדרש כאן למטאפורות ואנסה להשתמש בהן בצמצום ובזהירות. המחשבות והרעיונות של מירב - כפי שהיא נותנת להם ביטוי - זורמים, מפעפעים ונמסכים אלה באלה באופן שנשמע לעתים קרובות בלתי ברור בעליל, לעתים מופרך ממש. הלוגיקה שלה איננה כזו שמושתת בהכרח על יחסים ברורים בין סיבה למסובב, על הבחנות בינארית מקובלות ועל סטרוקטורות קשיחות של ממדים כמו זמן, מרחב, קשרי שארות ורצפים של ארועים היסטוריים. אין פלא לכן שמעולם לא הרגישה את עצמה בנוח עם דפוסי ההוראה הסטנדרטים של מערכות החינוך וההשכלה השונות.

 
ביטוי לדפוס החשיבה הנזיל הזה אפשר לזהות בנקל בטקסטים האסוציאטיבים שמירב כותבת בשנים האחרונות, בעיקר לעצמה. בהקשר זה המים מספקים לה חומר נוח להתייחסות שכן הם מאפשרים לה את הוודאות המעוגנת בחומר מצד אחד עם חופש התנועה וההשתנות המתמדת מצד שני. ראו למשל את העדות הבאה: 

מקור המים מקור החיים
בתוכם מתקיימים האזורים השמורים היותר בתוכי.
שם יש קידוד אנרגטי ששינה מסלולים 
ואולי יש שם תוכנית
שם יש הזנה
שם יש רטט והדהוד
שם יש החלמה הריפוי
שם יש זכרון של נזכרות
שם יש הקשבה הושבה 
שם יש קולקטיב
שם יש אהבה ללא תנאים 
שם יש מעידה הצעידה 
שם יש רטט סיפור וקידוד
שם מתקיימת פעילות 
שם יש חיבור לעבור דרך
שם יש הדרכה של הלילה
שם יש תומכות ונותנות לידה
שם יש סבתות מבוגרות 
שם יש אמהות ובנות האדם 
שם יש ילדים חזקים שורשים.
שם יש לי ליצור קשר

כתיבה אינטואיטיבית מסוג זה נובעת כ"זרם תודעה", מושג שגור שגם הוא, לא במקרה, מייצר קונוטציה ברורה למים. לומר שאין כאן לוגיקה תהיה טעות שכן הטקסטים הללו, סתורים ככל שהם נראים, מעוגנים בתפיסה קוהרנטית של המציאות. עם זאת הם אינם מתיימרים לתאר את המציאות כפי שהיא אלא לדמיין אותה כמצב אפשרי. האנתרופולוג הבריטי מרטין הולבראאד טען שיש להכיר במושגים הייחודיים שבני אדם מייצרים ככאלה שבוראים עולמות שונים בתכלית האחד מהשני (הוא כינה זאת "אינפינישן", מיזוג של inventive definition). טענה זו חותרת אפוא תחת הדימוי של השפה ככלי רפרנציאלי, כלומר תחת התפיסה הרווחת לפיה מושגים הלקוחים משפות שונות מתייחסים למציאות אחת, זהה, אובייקטיבית, שקודמת לשונות התרבותית. למשל, כאשר מירב מדברת על טיפולים שאותם היא מנחה בטכניקה של נשימה מעגלית, היא ממתארת זאת כ"נשימת מים". נשימת מים היא דוגמא לאינפינישן שכזה: על פניו המושג נראה לא אפשרי אבל למעשה מעצם הגייתו הוא הופך לאפשרות קיימת, גם אם וירטואלית בלבד. בגישתה זו לשפה מהדהדת מירב את עיקרי החשיבה הפנומנולוגית המניחה שההוויה מעוגנת בחוויה הסובייקטיבית. גישה זו מבטאת עמדה פרוגרסיבית לפחות בשני מובנים חשובים. אחד, היא מציעה גישה דמוקרטית לידע, שכן אם ההוויה מעוגנת בחוויה הרי שמערכי ידע שונים הם בהכרח בעלי מעמד זהה ואין האחד נעלה מהאחר או הגיוני ממנו. שנית, זוהי גישה שמניחה השתנות מתמדת. כל אינפינישן "מסדר מחדש את סדר הרהיטים בעולם", כדבריו של הולבראאד. לאלה שעוברים עם מירב את תהליך הנשימה המעגלית נפתח אולי סיכוי טוב יותר להבין מה עומד מאחורי ההגיון הפנימי, הבלתי אפשרי כביכול, של "נשימת המים".

 
חשיבה על המציאות דרך מושגים נזילים הגבירה אצל מירב את הנכונות לחוות חוויות מסוגים שונים, לעתים אף קיצוניות. תכונות אלה הכשירו אותה כמלווה יעילה לנשים נפגעות תקיפה מינית שהטראומה אותה חוו ערערה באופן יסודי את תחושת הוודאות שלהן במציאות כפי שהכירו אותה. בספרה "טראומה והחלמה", כותבת ג'ודית לואיס הרמן כי "טראומה היא אסונו של חסר האונים". במצב של חוסר אונים, כאשר פעולת בריחה אינה אפשרית, ממיר הקורבן את ההתנתקות הפיזית בהתנתקות תודעתית המייצרת מעין חיץ בין תפיסת העצמי לבין הגוף שבו מתבצעת הפגיעה. תהליך ההחלמה מהטראומה דורש יצירת אמון מחודש בסביבה החברתית וביחסים בינאישיים, וכן שיקום של עמדת הניכור כלפי הגוף הפגוע והבנייה מחדש של תחושת אוטונומיה. אלא שאת תהליך ההחלמה צריך להניע המטופל עצמו. מטפל טוב איננו זה שחוסך מהמטופל שלו את ההתמודדות ההכרחית עם הטראומה אלא זה שיודע ללוות אותו בתהליך ללא מורא מחשיפה לתכנים טראומטיים ומחוויה עקיפה שלהם. ואמנם, הבטחון שמשרה מירב על נשים פגועות טראומה נובע מהנכונות שלה לנוע איתן דרך המצבים המשתנים, לנווט בין הישויות המפוצלות, לשקוע איתן למצולות האימה וללוות אותן בחזרה לכאן ועכשיו. תמונות המים המופשטות, אשר פותחות למתבונן עולם בלתי מוגבל של דימויים והתרחשויות, משמשות למירב כלי יעיל "לדובב את השתיקות".

מרגע שמים התמיינו כחומר וכמושג מרכזי שבאמצעותו מירב חווה ומפרשת את המציאות היא משתמשת במים באופן מודע כמעין סמל או מפתח להבנה של קשרים ומצבים. הנטייה הזאת, שהיא אינטואיטיבית ולא אינטלקטואליסטית ביסודה, הובילה את מירב להעמיק בעולמות השאמאניזם של "הדרך האדומה", המזוהה עם שבט הלקוטה של צפון אמריקה. אימוץ אלמנטים מתרבויות שכונו בעבר אנימיסטיות רחוק מאד מלבטא עמדה רומנטית ביחס לעולם. נהפוך הוא, מדובר דווקא בעמדה מפוכחת שמישירה מבט ומיטיבה לפרש תהליכים שונים שלהם השפעה דרמטית על העולם שבו אנו חיים. ואמנם, ההכרה בקשר בין בני אדם לישויות לא-אנושיות עומד כיום במוקד המחקר בתחומי ידע שונים לרבות פילוסופיה, אנתרופולוגיה, אקולוגיה, מיחשוב, לימודי מדע וטכנולוגיה (STS) ועוד. כל אלה הולכים ונסוגים מהגישה האנתרופוצנטרית שהתגבשה בד בבד עם המודרניזציה ומסתכלים על העולם כמערכת סגורה שבתוכה מינים מסוגים שונים מאד מקיימים קשר סימביוטי, אינטימי למעשה, אלה עם אלה.

 
יותר מכל חומר אחר אפשר שהמים מאפשרים להפנים מציאות זו של interspecies entanglement, כפי שכינתה זאת האנתרופולוגית האמריקאית החשובה דונה האראווי. בהקשר למושג "מים חיים", נכון הוא שהמים מעניקים חיים אבל הם גם מהווים סביבת חיים בעצמם. המים רוחשים חיים. במובן זה המים לעולם אינם רק "משאב" המשרת את אלה שצורכים אותו שכן הם נצרכים על עולמות החיים שמתקיימים בתוכם ואלה פועלים את פעולתם על הגוף השותה אותם, על האדמה שלתוכה הם מחלחלים, על מקווי מים אחרים שאליהם הם מתנקזים, על האוויר שאליו הם מתאדים. המים הם המשווה הגדול המבטל את החיץ שבין צורך ונצרך, בין חוץ לפנים, בין חי לדומם, בין פעיל וסביל.

 
האפיקים השונים שהובילו את מירב אל עולם המים מעצבים את הצילום שלה כיצירה אסתטית שאיננה מצטמצמת לעולם החומר אבל גם לא מתמסרת לחלוטין לעולמות הנפש והרוח. האמנות שלה קושרת את החוויה החושית עם זו האינטלקטואלית, היא מבטיחה שהמים יתפקדו כל העת הן כמהות והן כקונספציה, הן כממשות והן כרעיון. עבורה, כמי שמחצית גופה שקועה במים בעת שהיא מצלמת אותם, מדובר בקשר מובן מאליו, כזה שאיננו ניתן כלל לפירוק. צילומי המים של מירב פותחים לכן צוהר לממדים שונים של הוויה חומרית, אנושית ועל-אנושית אשר מגדירים מחדש אלו את אלו.